"מה שאני מרגיש" - טור סיכום הדרבי מאת נתי יחיא

ואוו איזו החמצה!!  

עברו עוד כמה שניות ואז זה נגמר... השמש שיכלה להאיר את עיני אבל זה לא קרה.
לקחתי את עצמי אחורה ופשוט התיישבתי, ת'אמת שהיה בא לי לבכות באותו הרגע. פתאום למרות כל הצבע, הפאר והיופי שסביבי הרגשתי לכמה שניות לבד. כל השבוע האחרון עבר לי בראש... מהטוקבקים הנוראיים שנכתבו עלי ועד הכמיהה לניצחון. כל כך רציתי את זה ואז נעמדתי וראיתי את אחיקם עדיין משתולל עם המגאפון כאילו רק התחיל המשחק תוך כדי התאספות השחקנים מולנו ושירה אדירה ביציע. לא יודע אם ניצחתי באותו הרגע אבל הלחלוחית שהיתה בעיניי נזלה היישר לתוך ליבי הפצוע משהו אך השלם מאוד עם הדרך שעברתי ועוברים בפיתולי החיים היפים והמסובכים האלו.

שעתיים לפני התקבצנו בביתי בצורה ספונטנית כמה חברים מהגרעין האדום היפהפה הזה. היו שם עוז, אורן, אולי, אחיקם ואבי דיין. המתח וההתרגשות היו בעיצומם רק שיעבור הזמן ונגיע למגרש.
ואנחנו במגרש שעה ורבע  לפני. חשבתי לתומי שבפעם הראשונה בחיי אהיה הראשון להיכנס למשחק כדורגל אבל כשהגעתי ליציע ראיתי שהראשונים להיכנס, אלו מהגרעין הגדול של האצולה המרמורקית, היו כבר בפנים. הכינו את התפאורה המרהיבה. כמה נתינה, כמה אהבה, כמה מרמורקיות. לאט לאט היציע מתמלא, גם זה של השכונה ממול. ככל שמתקרבים לשעה 21:00 אני מרגיש חיוור על סף עילפון וקופץ באיטיות ממקום למקום, ממדרגה למדרגה, המשחק מתחיל, יש בי חששות מהמערך שעלינו לשחק בו בשל החוסרים. המגן הכי טוב בליגה המתן שנתן פתאום כבר לא שם כדי לתת לנו וכמובן האס השמאלי, זה שהושאל - נער המריבה.

הפתיחה לא היתה רעה, ראיתי מולי קבוצה צעירה ולוחמת מול קבוצה דיי כבדה וככל שעברו הדקות ניסך בי יותר בטחון שהפעם אפשר לעשות זאת ואף רצוי כי מה נשאר לנו אם לא להיות - כולם בטירוף רצח בעיניים אני קופץ ושררר עכשיו. ואיך שאני קופץ ושר.. פעם חזק פעם חלש, פעם עומד פעם מקפץ. אמרתי לפני המשחק שאני פוחד מהמצבים הנייחים שלהם כי בזה הם טובים ו...0:1 להם-הרמת כדור ממצב נייח והרשת הלא נכונה זזה - רוח קרירה מכסה את גופי - מין שיתוק שכזה לכמה שניות ושוב מתחילה שירת האצולה - חייבים להמשיך לעודד ולהרים את שחקנינו הלוחמים. סיום המחצית הראשונה,  עולה קצת למעלה-לנשום. יורד לכיוון השירותים, להטיל ולשטוף את פניי.

מחצית שניה וככל שנוקפות הדקות מתחוור לי שזה לא זה.... ההם מתחילים לשלוט, פערי המיליונים מתחילים להראות במגרש - הלב נופל ומתרומם וחוזר חלילה. אנחנו לא כל כך מגיעים למצבים ואני כל הזמן מסתכל על שעון המגרש, מי יודע... אולי.... אני אופטימיסט בחיי תמיד. עד הרגע האחרון. אני מעיף מבט שוב על היציע. כמה אדום, כמה ילדים, כמה נשים, כמה מבוגרים. זו מרמורק שלנו. מה שתמיד רצינו וכשלשמאלי יציע הכבוד עם שחקני העבר המפוארים, לימיני כל כך הרבה אוהדים חדשים שאני לא מכיר, לפני ומאחורי האצולה הכל כך מוכרת לי ועובר לי משפט אחד בראש - עם זורי ייסדנו את מדינת המרמורקים. מחדש.

ואוו איזו החמצה! עברו עוד כמה שניות ואז זה נגמר... אני בוהה סביבי... משהו חשוך בתוכי... הפרצופים עדיין יפים. אני משכנע את עצמי שחוץ מהלב הכל עדיין נשאר שלם ומתרומם - כולם בטירוף לובן בשיניים אני קופץ ושר עכשיוווו. חיפשתי את יאיר שרעבי מהטור על הדרבי הקודם אבל ראיתי את חיה אשתו, מסתכלת אליי בחיוך לבבי כאילו אומרת: "לא נורא יאלה מרמורקקקק" וחייכתי.
נגמר עוד דרבי. שוב 0:1 קטן ומעצבן.

אז תודה לך אהובתי על עוד כמה רגעי קסם - בנצחונות בהפסדים.
ממשיכים הלאה. מהירדן אל בקעת הירדן.
ברוך שעשני מרמורקי.

 

תמונות מאת: יוסי סוריק וימית בשארי עותמי